ביקור בקולנוע עם נחושת

נפגשתי עם נחושת ביום שישי בצהריים. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, היו לנו כמה שיחות די אישיות. בערב של אותו יום היא שלחה לי הודעה בwhatsApp האם הכול בסדר. כי לא ממש דיברתי איתה בהמשך אותו יום.
בעיקרון, גם אחרי שחזרתי מהדייט הלכתי לישון. גם – אני לא נוהג לשוחח עם נשים באותו יום שיצאתי איתן (לפחות לא בדייטים ראשונים). זה מן "חוק" כזה שיש לי, בשביל לא לתת את התחושה שאני מציף אותן בהודעות… הסברתי את זה לנחושת. היא אמרה לי שלא אהסס לכתוב לה. המשכנו להתכתב, עברנו לטלפון ודיברנו עוד כשעה.
תהיתי האם היא תרצה להיפגש גם ביום לאחר מכן. בדרך כלל אני לא נוהג להיפגש יום אחרי יום אבל הפעם החלטתי לכופף מעט את החוקים. דיברנו עוד קודם לכן שנלך לסרט מתישהו. חשבתי לה לראות את הסרט Yesterday. סיפורו של מוזיקאי כושל, שעובר תאונה. בעקבות התאונה הזו הוא מוצא עצמו במציאות אלטרנטיבית בה הביטלס לא התקיימו מעולם. הוא משחזר את שיריהם ומפרסם אותם כשלו, וכך מוצא את דרכו לתהילה. חשבתי ללכת להקרנה של 19:30 בYes Planet. הצעתי כל זאת לנחושת והיא הסכימה שניפגש שם. רק שעה וחצי לפני תחילת ההקרנה הבנתי שמהמקום בו אני גר לא אוכל להגיע בתחבורה ציבורית לפני 19:20. לפי ה Moovit. מה שהופך את ההגעה ב19:30 למאווווווד גבולית. לאחר קצת בירורים והתחבטויות בנוגע לדרכי הגעה (אופניים, או לחלופין לבקש מנחושת לקנות כרטיסים לשנינו ושניפגש כבר באולם) החלטתי שהכי כדאי יהיה לקחת מונית. הגעתי ב19:00, שזה מתי שתכננתי להגיע (אני תמיד לוקח מקדם של חצי שעה). פגשתי את נחושת. היה לנו זמן לקנות חטיפים ושתייה ולדבר בחוץ לפני 19:30 על הספות במתחם. כשנכנסנו הייתה איזה חצי שעה של פרסומות. מה שגרם לי לחשוב שיכולתי בכיף להגיע בתחבורה ציבורית מבלי לפספס את הסרט. דיברתי עם נחושת על הזמן הלא פרופורציונלי של פרסומות באולמות קולנוע. היא השיבה לי שזה ידוע. ואז נזכרתי שזה רק אחת לכמה שנים שאני רואה סרט בקולנוע שאינו הסינמטק.

הסרט עצמו היה חביב ונחמד. גם נחושת נהנתה. בסרט, לא רק שהביטלס לא התקיימו אלא גם מה שהגיע בעקבות הביטלס (לדוגמא, בעולם הזה גם אואזיס לא התקיימו מעולם…). זה גרם לי להשתעשע במה היה קורה אילו אמנים או דמויות היסטוריות כאלה ואחרות לא היו באות לעולם בזמנם, אלא מישהו היה מפרסם את יצירתם כיום. אלו שהיו מפרסמים את ניטשה ואפלטון היו מוקעים כפאשיסטים מיזוגניים. ארנסט המינגווי – הבחור שהיה מפרסם את כתביו היה נחשב לכותב רומנים היסטוריים. לנין ומרקס – לא היו מאוד מעניינים. מעמד הפועלים הוחלף באנשי היי-טק ונותני שירות. הפועלים היום אלו עולי חבר העמים על סף היציאה לפנסיה וערבים. והכאב של האדם הפשוט באוכלוסיות הללו לא מדבר לאף אחד. רוב המדענים והממציאים – אני לא חושב שזה היה שינוי גדול. רוב ההמצאות והפיתוחים – אם הם לא היו מתגלים בזמנם מישהו היה ממציא אותם כמה שנים אחר כך. לרוב ההמצאות והחידושים גם לקח זמן לחלחל ולהשפיע, אם כי ישנם דוגמאות נגד כמו מקלע מקסים לדוגמא, או הסמארטפון.

מיעוט הביקורים שלי בבתי קולנוע גרם לי לשאול את עצמי האם אני יכול לזכור את כל הפעמים שהלכתי לסרט בבית קולנוע שאינו הסינמטק.

לפני כן, זה היה במרץ 2017, הפעם האחרונה בה ראיתי סרט בבית קולנוע שאינו הסינמטק הייתה . זה היה "הסוכן", סרט איראני מהבמאי של "פרידה", עם שריל.
לפני זה, דצמבר 2015. הלכתי לאחד הפרקים של "משחקי הרעב" בסינמה סיטי. איזו סטודנטית אמריקאית רצתה לבלות במשותף עם יהודים וערבים, ואני נגרתתי לזה בערב קצת הזוי. כתבתי פוסט על הערב הזה.
אוקטובר 2009. קומדיה רומנטית מטופשת ("אקסיות לכל הרוחות"). ידידה מהתיכון שהקשר איתה נמשך לתוך הצבא כי נסענו באותם קווי אוטובוס. בזמן הצבא היא נראתה לי פתאום אחרת ורציתי להתחיל איתה. יצאנו אני, היא וחברה שלה (ידידה נוספת מהתיכון) בלב המפרץ, לאחר שהקולנוע בכרמיאל נסגר. בסוף הערב היא הורידה אותי לייד הבית שלי. שאלתי אותה האם היא רוצה שנצא פעם רק שנינו. היא אמרה לי שכן, ואז אחרי כמה ימים הבהירה שזה באופן ידידותי.
יוני/יולי 2008. "Don't Mess with the Zohan" בקולנוע בקניון איילון עם מישהי שיצאתי איתה בזמן הצבא. אפילו היינו רשמית זוג. לא היו שם רגשות. לא היה שם שום דבר פיזי מעבר לנשיקות. היא לא השאירה חותם בלב שלי או משהו ושכחתי ממנה לחלוטין. הדבר המעניין היחידי שאני יכול לומר עליה היום זה שלנחושת, לישראבלוגרית, לידידה הנ"ל מהתיכון ולה יש אותו שם פרטי.
יוני 2005. "מלחמת הכוכבים: נקמת הסית'". לא בטוח עם מי ראיתי אותו. אבל הסתברותית סביר להניח שזה היה עם חבורה מסויימת מהיסודי/חטיבה. חלק מהם הוזכרו בפוסטים שכתבתי כשהייתי בתיכון. לא שמרתי איתם על קשר אחרי ביה"ס וכיום סביר להניח שאעדיף להפנות להם מבט מלומר להם שלום אם ניפגש באקראי. על אף שמעולם לא נמשכתי למד"ב, הייתי גרופי של מלחמת הכוכבים בגילאים מסויימים, ואז זה עבר לי. כשיצאו פרק 7,8 ו9 של מלחמת הכוכבים אפילו לא הלכתי לראות אותם.
מאי 2004. סוף כיתה ט'. יצאנו לראות את "טרויה" ביום הולדת של חבר מהחטיבה/תיכון (אחד מהחבורה הנ"ל) שהקשר עמו ניתק עם השנים. זו הייתה כנראה ההקרנה האחרונה שהלכתי אליה בבית הקולנוע "רב חן 5" בכרמיאל, לפני שנסגר.
אוקטובר 2003. "להרוג את ביל". "רב חן 5" בכרמיאל. תחילת כיתה ט'. יצאנו אני, יונס (חבר טוב עד היום), ידידה שלו ועוד ידיד.
יוני 2002. "מלחמת הכוכבים: מתקפת המשובטים". אותה התלהבות ממלחמת הכוכבים. אותם חבר'ה מהחטיבה/יסודי.
ומפה זה כבר ממש מתערפל.
כל הסרטים היו בקולנוע "רב חן 5" בכרמיאל. חוץ מ"קטע מהסרטים" בתחילת 2002, את כל הסרטים ראיתי ב2001. כולם היו עם אותם חבר'ה מהיסודי. בחופש בין כיתה ו' לכיתה ז' התחלנו לבקר בבית הקולנוע החדיש באופן די תדיר. אני חושב שאני יכול לשחזר את כל הסרטים שראינו: "קטע מהסרטים", " שר הטבעות: אחוות הטבעת" (אכזב אותי קשות), "סיפורו של אביר", "ג'יי ובוב השקט מכים שנית" (שבזמנו החשבתי לסרט גאוני), "כוכב הקופים" של טים ברטון, "אבולוציה", "סדנא לעצבים" (שכמסתבר יצא בכלל ב2003…) ו"יומנה של בריג'יט ג'ונס", "למות ביום אחר" (מסדרת ג'יימס בונד). אני תוהה מה כבר הבנו מ"יומנה של בריג'יט ג'ונס" בגיל 12, אבל שיהיה…
לפני כן אני זוכר את פוקימון הסרט הראשון והשני. זה היה בשנת 2000. גם ב"רב חן 5".

מסקנות:

  1. אני ונחושת ממשיכים להיפגש.
  2. פעם הייתי ממש בעניין של סרטים. אני לא יודע לאן זה נעלם.
  3. אחרי גיל מסויים, כמעט בכל פעם שראיתי סרט בבית קולנוע שאינו הסינמטק זה היה בהקשר רומנטי.
  4. יש לי משיכה לשם נקבי מאוד ספציפי.

Jack Johnson

מודעות פרסומת

דייט שני עם נחושת (יום בפתח תקווה)

משהו שלא כתבתי על נחושת בפוסט הקודם: היא גרה בפתח תקווה. כיוון שבפעם הקודמת היא הגיעה לת"א, הגעתי אני הפעם אליה. הסתמסנו בהודעות whatsApp אחרי הדייט הקודם. היא אמרה שאני יכול להגיע אליה הבייתה אבל שזה יהיה ברור שזה לא בקטע של סקס. העדפתי לסרב להצעה הזו.
זה לקח שלמדתי מאביגיל. להגיע למישהי הבייתה (או שמישהי תגיע לבית שלי) זו סיטואציה מבלבלת בשבילי. אני לא בטוח האם היא רוצה שנשכב או לא. אני לא חזק בהבנה של סימנים ורמזים, וזה יכול להוביל למצבים גבוליים ולא נעימים, וכשזו מישהי שאני באמת רוצה מערכת יחסים איתה, העדפתי להמנע מלהיכנס לזה.

קבענו להיפגש ביכין סנטר בפתח תקווה ב12:30 בצהריים. הניסיון שלי עם התחבורה הציבורית (והכבישים) בארץ הוביל אותי לקחת מקדם בטחון של חצי שעה. באופן מפתיע אכן הגעתי למקום המיועד בזמן והייתה לי חצי שעה להתרשם. פתח תקווה הייתה פריפריאלית מאוד. מאוד ישראל. נזכרתי בילדות שלי בכרמיאל, קפצתי לשופרסל בשביל החוויה של "סופרמרקט בפריפריה". לא הייתי בכזה מאז גיל עשרים ואחת. בסופרים רבים ישנו דוכן עם זיתים, מלפפונים חמוצים ואוכל כבוש אחר. וזה היה מגרה נורא. ארזתי קופסא של זיתים ומלפפונים חמוצים וסעדתי את נפשי על ספסל מחוץ לסופר. שטפתי ידיים בשביל להעלים את השמן של הזיתים. לעסתי מסטיק בשביל להעלים את הטעם של החמוצים. כמה דקות אחר כך נחושת הגיעה.

בניגוד לתל אביב, לא היה לי נוח לנשק אותה באמצע מרכז קניות הומה במשפחות ואנשים דתיים. מצאנו בית קפה נחמד באיזור והתיישבנו שם. דיברנו על המון נושאים: על המשפחות שלנו, על תרבויות שוליים, על גיקים, על פעילויות בזמן הפנוי, על תחומי העניין שלנו ואיך זה משתלב עם הקליקות החברתיות שאנחנו חברים בהן. כל העניין של לספר-על-עצמי-בדייטים עבר אצלי שינויים והתפוכות לאורך השנים, וככל שהזמן עבר זה נהיה פחות אמוציונלי ויותר טקטי. נניח, כמו שבראיון עבודה אני לא אעלה חיסרון שלי אלא אם התבקשתי לעשות את זה, וגם אז – אציין איך אני מתמודד איתו. אותו הדבר בדייטים – אני מעדיף שלא לחשוף שלדים בארון ואם שואלים אותי על זה אז אני משתדל להתנסח בזהירות.

אבל עלו שם גם נושאים די כבדים, שלא תכננתי לדבר עליהם.
הזכרנו את זה שאני כותב. בשלב מסויים היא שאלה אותי האם היה לי בלוג בישראבלוג. עניתי לה שפתחתי בלוג ב2004 ועם השנים התקדמתי לכתוב במקומות אחרים. היא האם אני יכול לשתף. עניתי שאני מעדיף לשמור את התכנים האלה לעצמי. היא אמרה שגם לה היה בלוג בישראלוג אי-שם בעבר, אבל עברה לכתוב ב blogspot מאז.
יצא לה גם לשמוע עלי מאנשים שהכירו אותי בכל מיני שלבים בחיי. דברים מאוד לא מחמיאים. לא היה לי קל עם העובדה שאלו הדברים שאנשים אומרים עלי, ומגיעים לבנות הזוג שלי אבל שמחתי על זה שהיא החליטה לתת לי את הצ'אנס בכל זאת.

אחרי כשלוש שעות בבית הקפה ההוא חשבנו לטייל בפארק העירוני. הכניסה הייתה אסורה, עקב פסטיבל הבירה בפתח תקווה, אז הלכנו לקניון הגדול, ממול. זה היה שישי בצהריים, רוב החנויות היו כבר סגורות אז מצאנו את עצמנו מסתובבים בקניון נטוש. נחושת הייתה צמאה. הלכנו לקופיקס, כי זה המקום היחיד שהיה פתוח וצחקנו על זה שאנחנו הולכים לקופיקס בטו באב. נשארנו לשבת על הכסאות של הקופיקס עוד כשעה. התנשקנו בקניון הסגור כמו שני ילדים בגיל ההתבגרות. שיתפתי אותה בלבטים שלי. אמרתי לה שאני מכוון למערכת יחסים איתה אז אני מעדיף שבכל הקשור לקטעים הפיזיים אני מעדיף להשאיר את הכדור בידיים שלה. היא אמרה שהיא שמחה ששיתפתי אותה בזה. טיילנו בקניון עוד קצת, ואז היא הייתה צריכה ללכת למשפחה שלה. היא ליוותה אותי לתחנת האוטובוס והלכנו כל אחד לדרכו.

Jack Johnson

נחושת

טוב הבטחתי לכם עדכון על הבחורה מהפוסט הקודם ו………..

יצאנו לדייט. היה נפלא. ישבנו ב"פראג הקטנה" ומשם ירדנו לחוף הים. דיברנו במשך שעות. החלפנו מיליון נושאי שיחה. על ספרים, על ספורט, על ציפיות בחיים, על דברים שעברנו, על איך אנחנו רואים את העולם. הרגשתי כמו בגיל ההתבגרות שוב, לפני השחיקה התל אביבית.

בשלב מסויים היא הייתה צריכה לקחת את האוטובוס לעיר מגוריה אז העברנו את הזמן בינתיים. הסברתי לה על קבוצות כוכבים ושיחקתי לה בשיער.

כשהלכתי הבייתה החלטתי לתת לה פה את הכינוי "נחושת". במקצועה (והשכלתה) היא כימאית, אז חשבתי לקרוא לה על שם יסוד כימי. ולנחושת, בניגוד לרוב היסודות הכימיים, יש צליל נשי. חוץ מזה, זו מתכת שיש לה חשיבות היסטורית רבה (תקופת הנחושת…) והתעניינתי בה כשהייתי ילד.

מה אני עוד יכול לספר על נחושת…? כמו שכתבתי בתגובות לפוסט הקודם, היא נולדה בהולנד לאם הולנדית (גיורת) ואב ישראלי. עלתה לישראל בגיל ארבע. היא אוהבת לקרוא ולבשל. אצנית חובבת. באופן כללי היא אדם מאוד פילוסופי ורב אופקים.

וזהו. אני ממש מקווה שזה יצליח.

Jack Johnson

אפקט ילד הפלא

אני צריך ללמוד למבחן אבל לא יכול. אחת העצות שקראתי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז הייתה: בעת מצוף רגשי לכתוב את הרגשות אל הדף. השתמשתי בעצה הזו הרבה מאוד פעמים. בדרך כלל אני מעדיף שלא לפרסם את מה שאני כותב במצבים האלה אבל הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי.

כצפוי, חתמתי בסוף על העבודה המוזכרת בפוסט הקודם. אני אמור להתחיל לעבוד על הפרוייקט במהלך השבוע. יש בי חשש וחוסר רצון מסויים לחזור למעגל העבודה אחרי החודשיים הנפלאים שהיו לי בהיותי מובטל. אני מניח שהם די טבעיים ומובנים, במיוחד לאור הניסיון שלי בשוק העבודה עד כה. אף על פי שלתפקיד יש את החסרונות שלו (הייתי מעדיף לעבוד בחברה מסודרת, לא בתור פרילנסר) אני לא רואה הרבה אופציות אחרות. במהלך חיפושי העבודה היו הרבה חברות שהתלהבו ממני. רובן ככולן הציעו לי את אותו התפקיד שעשיתי במקום הקודם: במהלך הראיונות חזרו כל מיני מושגים כמו "תפקיד אינטגרטיבי" או "תשומת לב לפרטים" או "קשרי לקוחות" או משפטים כמו "אין פה ממש חשיבה סטטיסטית". במשחק השחמט של בובי פישר בן ה13 מול דונלנד ביירן הקרבת המלכה (מהלך מס' 17) לא הייתה רק המהלך הנכון אלא המהלך האפשרי היחיד. אני מרגיש במידה רבה שהנ"ל נכון גם לגבי התפקיד החדש.

יש לי עוד מבחן אחד, מועד ב' ב21/08.

התוכנית שלי לחצי השנה הקרובה:

אוגוסט עד נובמבר אני אהיה עסוק בפרוייקט שחתמתי עליו. הסמסטר הבא מתחיל ב26/10/19 ומסתיים ב 26/01/20. אם אמשיך בפרוייקט לתוך הסמסטר אוכל לעבוד בחצי משרה וללמוד תוך כדי. אם אסיים בנובמבר, יכול להיות שאקח כמה חודשים להתרכז רק בלימודים. כך או כך, התוכנית היא לתת גז בסמסטר הבא. אולי לסיים את קורסי החובה לתואר השני.
אפשרות נוספת היא שיפטרו אותי לפני תחילת הסמסטר. במקרה הזה, אני מניח שאחזור לתוכנית המקורית של תואר שני+עבודה במשרה מלאה. זה לא משנה כי תמיד אפשר לבחור שלא לגשת לקורסים.

ולחדשות מעניינות יותר – הכרתי מישהי באפליקציה לפני כמה ימים. זה לא משהו יוצא דופן. אני יוצא לדייטים כל הזמן. אני לא כותב עליהם כי, בסופו של יום, רוב הנשים שאני נפגש איתן לא ממש מעניינות אותי. אבל בזו יש משהו שונה. הפעם יש ציפייה לשיחות איתה, ועניין, ומישהי שאני כן יכול להרגיש חיבור איתה. אחרי יותר משנה שלא הרגשתי כך לאף אחת.

רק הכרנו. הסיפור הגדול פה הוא שיחות בוואטסאפ ובטלפון. מה שמרתיע אותי זה אפקט ילד הפלא – בילדאפ מטורף, הבטחה גדולה לעתיד, שבסופו של דבר לא ממריאה ולא מתגשמת (כמו שקורה לא פעם עם ילדי פלא…). כמו עם נ' או אביגיל – שיחות אל תוך הלילה, ופגישות שהיה בהן קסם, ובסוף זה התפוגג. קשה לי להתעלם מהסיכון שזה לא יתממש, אבל היי, לפחות אחרי תקופה ארוכה של קהות רגשית כן נחמד שיש מישהי שנוגעת כזכר נשכח במילים הטובות שישנן עדיין.

אעדכן איך זה יתפתח.

בינתיים הנה סרטון שנתקלתי בו השבוע, ילד בן שלוש בדו-קרב שחמט מול אחד השחמטאים הגדולים בהיסטוריה במסגרת תוכנית כשרונות רוסית:

Jack Johnson

הצעה מעניינת

מאחד המקומות שהתראיינתי אליהם חזרו אלי ונתנו לי תשובה חיובית. זו הצעה מעניינת.

זו חברה בתחום שנורא מעניין אותי (ML) ואני רוצה להיכנס אליו. זו יכולה להיות הזדמנות. הקאץ' הוא שהם מחפשים פרילנסר, והעבודה תחומה לפרוייקט מסויים. עם אופציה להארכה. עוד דבר, זה שמדובר בעבודה בחצי משרה.

תכלס, זה שזה בחצי משרה זה לא כזה משנה לי. לא אכפת לי מהכסף. גם משכורת על חצי משרה היא גבוהה מההוצאות החודשיות שלי בכמה אלפי שקלים.

אני יודע שפרילאנס זה הרבה כאב ראש של הוצאות, חשבונות וכו'. אני שולט במטריה הזו.

אני חושב שאחתום. זה ניסיון בתחום שלא קל לי להיכנס אליו, כך שגם אם זה ייגמר עוד שלושה חודשים, כן תהיה לי את דריסת הרגל. אם יהיו פרוייקטים נוספים, אוכל לתת גז בלימודים.

Jack Johnson

אנשים מיוחדים בתקופת המבחנים 4

בתקופת המבחנים הראשונה בתואר הראשון, בפברואר 2014, העליתי פוסט "אנשים מיוחדים בתקופת המבחנים" וכתבתי לו כמה פוסטי המשך במהלך השנים. איכשהו, בתקופות מבחנים תמיד פגשתי את האנשים המיוחדים ביותר בקמפוס. אלו שלא פגשתי במהלך כל הסמסטר.

את השבוע האחרון ביליתי בלימודים למועד ב' למבחן בקורס המסוייט שקיבלתי בו 65. מישהי בקבוצת ה WhatsApp של הקורס שאלה אם יש אנשים שרוצים ללמוד איתה ואני תמיד שמח למצוא חברים ללמידה, אז עניתי שכן. קבענו להיפגש בספריה ביום ראשון בתשע בבוקר. אחרי שיחת היכרות קצרה נכנסנו לספריה והתחלנו ללמוד. בעיקר פתרנו שאלות משעורי הבית. כמה דקות לתוך הלמידה ופתאום זה נפל עלינו, כמו קסם, היינו ה study buddy האידאליים אחד של השניה. היא בחורה מאוד חריפה. עושה דוקטורט בטכניון בתחום ה ML עם המון ניסיון בתעשיה, והיא לוקחת את הקורס הזה באוניברסיטת תל אביב כי היא גרה קרוב והמנחה שלה, שקשור לאוניברסיטה באיזושהי צורה. אני מאמין ששותף הלמידה האידאלי הוא מישהו שקצת יותר טוב ממך, בשביל שהוא יוכל לקחת אותך למעלה, ולא ההיפך. וזה מה שהיה. יתרון נוסף שהיה בה, זה שהיא אשת עבודה. כבר היו לי חוויות משותפי למידה שהגיעו בשביל הצחוקים והפייסבוק.

מדי יום בתשע בבוקר, היינו מגיעים לספריית המדוייקים. משתפים זה את זו בסוגיות שהטרידו אותנו ויושבים לפתור אותן. בסביבות 12:00 קמנו והלכנו לשתות קפה בארומה ואז אחרי הפסקה של כחצי שעה חזרנו לשולחן הקבוע שלנו. ככה נשארים עד שלוש בצהריים ואז, מששרפנו את תאי המוח שלנו, הולכים כל אחד לדרכו. במהלך הזמן יצא לנו לחלוק גם דברים אישיים. סיפרתי לה שעכשיו אני בתקופה של חוסר וודאות מסויימת לגבי העתיד המקצועי שלי. כשאני לא בטוח לאן מועדות פניי ובמה אני רוצה או יכול לעסוק בעתיד. היא סיפרה לי על כל מיני בעיות עם המשפחה שלה. אין הרבה אנשים באוניברסיטה שאני יכול להתחבר אליהם, בין השאר, כי האוניברסיטה מלאה באנשים בני 23, שחיים חיים אחרים משלי ורואים את העולם אחרת אבל איתה זה היה אחרת, וכשהלכנו בין המוני הסטודנטים זה הרגיש כאילו רק אנחנו באוניברסיטה, וכל השאר מעומעם וחסר חשיבות.

ביום האחרון שנינו הרגשנו שכבר לא נשאר לנו הרבה מה ללמוד. הגענו בתשע בבוקר כמו בכל יום, אבל אחרי שעתיים-שלוש המשכנו לעבוד על דברים אחרים. היא הלכה בסביבות שלוש. אמרתי לה שהיה ממש נחמד ומעניין למוד איתה. היא הסכימה איתי ואמרה שהיה פרודוקטיבי ושגם היא נהנתה ללמוד איתי. ביום למחרת דיברנו מעט לפני המבחן וקצת לאחריו בהודעות. לשנינו היה הרבה יותר קשה ממה שציפינו. ובכך תם השבוע האחרון. אף על פי שזה היה יומיומי לחלוטין, הרגשתי שהייתה בכך חוויה מיוחדת, כמו חופשה או אירוע מכונן.

היא לסבית.

Jack Johnson

כותב פוסט ושוכח את הדבר החשוב ביותר

היו לי הרבה בעיות עם הפרסום של הפוסט האחרון. משהו שנפל באחת העריכות שלו הוא שבמבחן עליו כתבתי בפוסטים האחרונים, שהטריד את שנתי בלילות והייתי חייב להוציא בו ציון גבוה, קיבלתי 91!!

הציון שלי יכול היה להיות גבוה ב8 נקודות אילו הייתי קורא את השאלה נכון ולא מתבלבל בין הסימנים "<" ו"=".

הייתה לי שם גם טעות נוספת (בשאלה על חוק המספרים הגדולים…) אבל היא באמת נבעה מחוסר ידע ולא מחוסר ריכוז.

Jack Johnson